ספרים שקראתי וכדאי לכם גם: שיט תענוגות ונשים בועטות

בלי הקדמות מיותרות: קראתי כמה ספרים וחשתי דחף מסיונרי:

"משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם" / דיוויד פוסטר וואלאס. 

מדובר במעין כתבת מגזין ארוכה, או אם לנסח את זה באופן אופטימי יותר – בספר קצר. מגזין הרפר'ס שלח את הסופרלשיט תענוגות נוסח ספינת האהבה, או מנו ספנות. שבעה ימים בקאריביים על אוניית ענק מאובזרת עם המון תיירים אמריקאיים ושלל פעילויות ואלכוהול. פוסטר וואלאס הפך די אופנתי בשנים האחרונות (הוא התאבד ב-2008, תמיד צעד  טוב לקריירה), ובטח ראיתם את הקליפ הקצת מתחכם ההוא.

התוצאה מיזנטרופית ומצחיקה ומדכדכת. וואלאס כותב על המכונה המשומנת היטב שמתעקשת לא רק לגרום לנוסע לעסוק בשלל פעולות שמוגדרות מראש כמהנות, אלא גם לעצב את התודעה שלו ואת תפיסת החוויה שלו מראש. הוא מנסה להבין איך החדרנית הסקסית שלו יודעת להגיע ולנקות ולסדר, בלתי נראית, בכל פעם שהוא יוצא מהחדר, חושד שרב החובל רוצה לחסל אותו, ואוכל המון. באחד הקטעים הנוגעים ללב, שידברו אל כל סנוב באשר הוא, צופה וואלאס במיאוס בהמוני התיירים האמריקאים שיורדים מהספינה אל חוף דרום אמריקאי של עוד מדינה ענייה. ואז מבין שגם אם הוא נשאר על הסיפון, הוא בהגדרה חלק מהם. אין מפלט.

בסופו של דבר מעבר לכתבת מגזין יש כאן ביקורת חברתית ותרבותית מיואשת ומייאשת. אבל מצחיקה.

למה: מצחיק, חכם, קצר וגורם לך להרגיש טוב יותר עם עצמך.

One Kick / צ'לסי קיין  

אולי אחד הספרים הכי מטרידים שקראתי בזמן האחרון ובכלל. לכאורה מדובר בספר מתח-נוסחה-טיסות. הסופרת, צ'לסי קיין כבר אחראית לסדרת ספרי מתח אחת, וגם הספר הזה מוגדר מלכתחילה כראשון בסדרת ההרפקתאות של קיק לניגן. שווה להעיף מבט בעמוד הבית של הגברת קיין. בלי ליפול למלכודות מגדריות, כל חוויית האתר לא משדרת עומק ורצינות. הפאביקון (האייקון ליד הלשונית בדפדפן) של האתר שלה הוא אקדח, למשל.

הגיבורה של הספר היא בחורה שנחטפה בילדותה, ובילתה חמש שנים עם החוטף וזוגתו, אחרי שטיפת מוח יעילה. היא קראה להם אמא ואבא, ועשתה כל מה שאמרו, כולל השתתפות בסרטי פורנו ילדים שהופצו ברשת והפכו לפופולריים להחריד, כן פורנו ילדים, על ההתחלה. הספר נפתח בפשיטת האף.בי.איי על הבית והצלתה. עשר שנים אחרי היא שרוטה לחלוטין, ועם אובססיה לכלי נשק משלל סוגים, אמנויות לחימה ומקרי ילדים חטופים. וגם לחוטף שלה, שנותר חי בכלא, פוטנציאל למערכת יחסים נוסח קלריס-חניבל לקטר שאינה נעימה לקריאה.

מכאן זה מתגלגל בערך כמו שאתם חושבים. קיק (השם החדש שאימצה לעצמה, אפילו הורה אמריקאי לא היה קורא ככה לילד. אני מקווה.) היא סוג של בלש פרטי נוסח ספרי לי צ'יילד/מייקל קונלי, אבל מסתובבת בעולם המטריד והקריפי להפליא של פדופילים וסוטים. הספר נע על הקו המאוד דק בין כתיבה טובה ולגיטימית, לסוג של פורנוגרפיה לא נעימה. וגם אחרי שסיימתי אותו אני לא בטוח מה אני חושב עליו. הוא קריא, הוא מותח, הוא מעניין. נצלני? אני לא יודע. לא להורים? סביר להניח. פמיניסטי? הסופרת היא אישה, והגיבורה היא לכאורה אישה-קרבן שמתמודדת ומשיבה מלחמה, אבל כאן טמונה בעיני אחת מהבעיות של הספר – הוא מתעקש על דמויות גבריות חזקות שקצת מחבלות בקונספט הגירל-פאואר.

למה: מותח, מטריד ומעניין, וכזה עוד לא קראתי.

וזרח השמש / ארנסט המינגווי 

ספר שהתחלתי פעם ונטשתי באמצע, ועכשיו חזרתי אליו וסיימתי בעקבות המלצות נלהבות. אני יכול להבין את עצמי מלפני שנתיים שלוש – הוא נע בין קטעים מופלאים של כתיבה רזה ומדויקת, לתיאורים משמימיםשגורמים לסבל כמעט פיזי. מדובר בסיפור אהבה טראגי באירופה של אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואני מניח שבייצוג של "דור האספרסו" של אז.

קראתי את הספר באנגלית, החלטה לאו דווקא מוצלחת בגלל השפה הארכאית (לקח לי זמן להבין ש-tight פירושו שיכור). מנגד זה ייצר שיחה מעניינת עם אפרו-אמריקאי מקשיש על דלפק ארוחת בוקר בניו יורק. יודעי דבר טוענים שהתרגום החדש לעברית מוצלח ומומלץ. עוד אזהרה קטנה – אחת מצלעות המשולש הרומנטי הוא יהודי, ובהתאם לרוח הזמנים בהם נכתב הספר (לפני מלחמת העולם השנייה) יש רוח אנטישמית קלה שמנשבת פה ושם.

השיא מתרחש על רקע מלחמות השוורים בפמפלונה בספרד, ועד כמה שזה נראה לי ספורט מתועב, הכתיבה של המינגווי עושה חשק עז להיות שם. כמה שתיאורי מסעות הדייג של הדמות הראשית משעממים, ככה תיאור קרבות השוורים והמשולשים הרומנטיים שנוצרים ומתפרקים בין הדמויות מרתקים. וליידי ברט אשלי, שכובשת גברים ואז נוטשת אותם אחרי שרקדה סטפס על הלב שלהם בסטילטו היא דמות מופלאה. הייתי שמח לצאת איתה לבר.

למה: כתיבה משובחת כשהמינגווי מפסיק עם תיאורי הנוף, עוד שורה ברזומה התרבותי, וברט, הו ברט.

ובפינת האובר-גיקים: Born Again / פרנק מילר ודיוויד מזוצ'לי 

 מדובר בקומיקס ישן למדי (1986). קראתי אותו שוב אחרי לא מעט שנים, והוא עדיין מעולה. למה קראתי אותו שוב? כי מרבל מפיקים סדרת טלוויזיה לפי אחת מדמויות הקומיקס האהובות עלי, דרדוויל. אחרי שבן אפלק ביצע בו סיכול ממוקד בסרט הרע מ-2003, נראה שגירסת הטלוויזיה הולכת להיות סוג של תיקון. Born again הוא סיפור דרדוויל הטוב ביותר, ובין סיפורי הקומיקס המוצלחים ביותר בכלל. פרנק מילר הפך בינתיים לשם יחסית ידוע גם מחוץ לקהילת הגיקים, בזכות 300 וסין סיטי, קומיקס הפכו למדיום שכולם מכירים, אז יאללה.

מדובר בדוגמה מצוינת למה שאפשר לעשות בתוך המסגרת של קומיקס גיבורי על והקומיקס קוד – מעין צנזורה עצמית שקובעת שחוברות קומיקס לא יכללו סקס, פטמות ואלימות גרפית מדי, כמו בבלייזר ובסדרות אמריקאיות (של הרשתות, לא הכבלים). בתוך הגבולות האלה מילר בונה סיפור שכולל מעט מאוד תלבושות לייטקס, ומתמקד בהתפרקות מוחלטת של הגיבור, כולל אובדן שפיות, ובנייה מחדש. בגדול: האויב המושבע של דרדוויל מגלה את הזהות הסודית שלו, ומחליט, במקום פשוט להרוג אותו, להרוס את חייו בכל אמצעי החל ממס הכנסה ודרך שוטרים מושחתים והאשמות כוזבות. זה לא ספוילר, זו רק ההתחלה, והמוקד כאן הוא לא קרבות אפיים, אלא תהליך נפשי שעובר על הדמות הראשית. לא פחות.

הקומיקס כתוב מצוין ומאויר להפליא, וכולל אמירות ביקורתיות על הממסד באשר הוא, והופעות אורח של דמויות שראיתם בקולנוע בשנים האחרונות. תענוג.

למה: כי זה מעולה, זה למה. וכהכנה נפשית לסדרה, אוטוטו ב-2015.