יש לי דרקון על הרגל. כמו הקעקוע הראשון, היה לי ברור שגם זה צריך להתבצע יחסית מהר ובלי יותר מדי מחשבה, אחרת זה לא יקרה. הקעקוע הישן, לוגו של בטמן מלפני תשע שנים, מתחבא על הכתף מתחת לחולצה. העבודה עליו לקחה פחות משעה. הדרקון הצריך שני מפגשים, של כמעט ארבע שעות ביחד. ובקיץ הוא גלוי לגמרי. וכאב רצח.
מכיוון שבשני המקרים קיבלתי את ההחלטות מהר, ההסברים הגיעו אחרי מעשה. גם כי אני צריך להסביר לעצמי, גם בגלל תגובות של הסביבה, שנעות מהתלהבות לפרצוף תמה-עד-מיואש.
בשני המקרים היה לי ברור שהקעקועים צריכים להיות דברים שישמרו על אותה משמעות גם בעוד עשר או עשרים שנה, ומן הסתם מחוברים להעדפות התרבותיות-גיקיות שלי. על הגבול בין קלישאה לנצח. אבל אם מתעקשים אפשר למצוא בזה משהו מעבר.
הדרקון יושב ב
מקום גלוי כי יש דברים שיצאו החוצה, וכבר אי אפשר להסתיר. הצד האפל, שדים פנימיים, שמחזיקים אותך ברגל ומזכירים לך שהם שם. אין מה להחביא, אין טעם לנסות להסתתר. והוא עומד בניגוד לקעקוע הראשון, סמל של דמות שהיא מעין אידיאל דמיוני. אם מתעקשים על פסיכולוגיה בגרוש – איד ואגו? אולי.
אני אוהב את איך שהוא יצא. ומאוד מתחשק לי כבר עוד קעקוע, אבל דרקון אחד בחיים זה מספיק.
