עומד בסטנדרטים
כמה הערות לפני. יהיו ספוילרים. אני אזהיר שנייה לפני. ועוד משהו, מעין גילוי נאות – לראות סרט עם ילד קטן, בעיקר כשהוא צאצא שלך, משנה את נקודת המבט. אתה רואה את הדברים דרך העיניים מכוסות משקפי התלת מימד שלו, וזה מרכך קצת את החוויה.
ולגבי ת'ור (זה עם th, ככה צריך):
נגמור עם השורה התחתונה ונשים אותה בצד: מדובר בסרט קיץ/אפקטים מוצלח. החיבור של המגע השייקפסירי של קנת' בראנה עם הקומיקס על האל הנורדי עובד. האקשן מוצלח, הדיאלוגים לא רק שלא מביכים, אלא נראה שהתסריטאים ממש התאמצו לייצר משהו מוצלח ומהנה. בקיצור, מייקל ביי זה לא. רנה רוסו מופיעה פתאום, שזה נחמד, ואידריס אלבה – מר סטרינגר בל בשבילכם – תמיד מגניב.
ועכשיו הלאה. מה שעשה לי את זה בת'ור, מעבר לכמעט שעתיים המהנות למדי, הוא העולם הקולנועי שמארבל בונה. זה התחיל בסרטי איירון מן ובניסיון השני עם ההאלק: בכל אחד מהם חוזרות ומופיעות דמויות מן העולם המאויר של גיבורי העל, במטרה אחת – לייצר תחושת המשכיות וקשר. רוברט דאוני ג'וניור נכנס לשתי דקות להאלק כטוני סטארק, כלומר איירון מן. אם נשארתם עד אחרי הקרדיטים באיירון מן 2, אתם יודעים שהסצינה שהתחבאה שם רמזה לת'ור. סמואל ג'קסון, שמופיע בסרטי איירון מן כניק פיורי, מופיע גם בסצינת אחרי הקרדיטים בת'ור באותו תפקיד (זה לא ספוילר – תישארו עד סיום הכותרות. נשארנו רק שנינו ועוד צמד גיקים באולם, ותומר היה מרוצה לגמרי). ג'קסון יופיע באותו תפקיד גם בקפטן אמריקה, שיסגור את הקיץ. את המגן של קפטן אמריקה ראיתם לשנייה באיירון מן 2. וכו' וכו'.
כל זה נועד להוביל אותנו ל-2012, ול"נוקמים" (avengers). כלומר ברור שלמארבל יש כאן אינטרס כלכלי. מערך הקישורים בין הסרטים הללו הוא בעצם מכונת הייפ שמקדמת כל אחד מהסרטים בפני עצמו, ואת האמא של כולם שהנוקמים אמור להיות. ועכשיו ספוילר בכל זאת: באחת מהסצינות בת'ור תראו את ג'רמי רנר (מטען הכאב, ועוד מעט במלא סרטים) לחצי דקה, עם קשת ביד. כל גיק עם כבוד עצמי אמור לדעת מה זה אומר – היי, הנה הוקאיי, מהקומיקס. וכן, רנר מופיע ברשימת השחקנים של הנוקמים.
אבל יש כאן קצת יותר ממזימה שיווקית מתוכננת היטב. מכירים את השורה המעצבנת הזו בקידום סרטים, "מהאנשים שהביאו לכם את…"? לרוב זה תכסיס נבזי וזול, שנועד לגרום לכם לחשוב שתקבלו מוצר איכות, בזמן שמדובר בפיסת אשפה. במקרה של מארבל, נראה שהססמה הזו מקבלת תוקף. כשראיתי את ת'ור, הרגשתי שהוא מדבר באיזשהו מקום באותה שפה של איירון מן. אותו מינון מדויק למדי של הומור, דרמה ופעולה. אותה תחושה של תסריט שמישהו באמת השקיע בו, ושל מודעות עצמית, שלא לומר כבוד עצמי. ת'ור נמנע באלגנטיות מלא מעט בדיחות סלפסטיק וקלישאות, שממש מתבקשות מסרט קיץ נטול מוח.
נראה שההתייחסות אל כלל סרטי הקומיקס שלה כמכלול שלם, ולא רק כאסופת סרטים נפרדים, מועילה למארבל. היא מייצרת ערכי הפקה אחידים. היא מכריחה את היוצרים להתייחס לעולם שבו פועלות הדמויות, ולשמור על נאמנות לנראטיב כללי שנמשך מעבר ל-114 הדקות של הסרט. זה מאתגר יותר, ודורש יצירתיות גדולה יותר.
את הנוקמים מביים ג'וס וודון, האיש מאחורי באפי, וחשוב יותר מבחינתי האישית לגמרי, פיירפליי. וודון גם כותב קומיקס לא מעט, והיטב. חלק מהבחירות של מארבל – קנת' בראנה, וודון, בריאן סינגר בסרטי אקס מן, ההימור על אנג לי בהאלק הראשון – מראות על שאיפה לסוג מסוים של איכות. אף אחד לא בא לכאן כדי לעשות כסף מחלטורה זולה. וזה אולי הדבר הכי נחמד ביציאה מאולם הקולנוע אחרי ת'ור ומקביליו. ההכרה שלא מזלזלים כאן לא בחומרים שהרכיבו את הילדות שלך, ולא באינטליגנציה שלך היום. זה לא מעט.
