אני שונא את יום הזיכרון. אני שונא את ערב יום הזיכרון. אני חסר מנוחה ועצבני כמה ימים קודם לכן, ומגיב בהתאם: בערב יום הזיכרון האחרון התעלמתי מהכותרות והפרויקטים על שלל נופלים במלחמות ומבצעים לסוגיהם. נמרחתי על הספה וראיתי עם המתבגרת – שלמחרת תחבק אותי כשאני בוכה – את אנטמן. סרט גיבורי על חביב ודבילי של מארוול. מצד שני, הנושא המרכזי בו הוא מניעת הגעת נשק מסוכן במיוחד לארגון צבאי נתעב. אז אולי יש קשר.
יום אחרי, בטקס של החטיבה הירושלמית אליה היה שייך אבא שלי, נתקלתי בתמהיל הרגיל. פוליטיקאי שנושא נאום שכאילו נוצר במחולל קלישאות ומזכיר שזה יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, יש מקום לכולם. קריאת יזכור ותפילות שלא ברור לי איך הן קשורות בדיוק לבית החילוני של אבא שלי המת, אבל ניחא. ובן שכול, כמוני, שמדבר בכאב על האבא שלא הכיר ושובר לי את הלב. ניגשתי אליו אחרי בלי לדעת מה אני בדיוק רוצה לומר לו, וכשהתחלתי לדבר גיליתי שהגרון שלי חנוק ואני לא מסוגל להוציא משפט שלם. ואז ניגשתי הצידה וקראתי למתבגרת וחיבקתי אותה.
ובזאת מבחינתי נגמר היום הזה. ואני מתעב אותו לא בגלל הכאב, או הבכי. זה לגמרי מרפא. אני שונא אותו כי הוא חלק מטקס שהמטרה שלו עוותה. הוא פוליטי, אקט של גיוס, של עשיית נפשות למוות המיותר שעוד יבוא. סגן ראש עיריית ירושלים שדיבר בטקס הזכיר את יום השואה ותיאר משוואה ברורה – חיילים מתו וצריכים להמשיך למות פה כי האלטרנטיבה היא אושוויץ. אבא שלי מת במלחמת יום כיפור. זו היתה מלחמה מיותרת ומטומטמת. הוא לא מת כדי למנוע את אושוויץ 2, הוא מת, כמו מיליוני חיילים בהיסטוריה, בגלל מנהיגים גרועים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. הוא מת בגלל רשלנות פושעת, בגלל עיוורון וגאוותנות. וכמוהו עוד רבים. מלחמות ברירה, מבצעים, פחד מקבלת החלטות, קיפאון וטרור ולנצח תאכל חרב.
אני לא צריך את כל טקס האדרת השכול והמוות, אני לא צריך יוזמות אידיוטיות של אימוץ לוחם שנפל על ידי כיתות במערכת החינוך של בנט. אני מעדיף שהבן שלי יעסוק ויתרום לחיים בבית הספר, ולא יתעסק במוות הרואי ומיותר. אני לא רוצה שהמורשת שלו ממות הסבא שלא הכיר תהיה ציות עיוור ומיליטריזם, אלא ספקנות וחשדנות ואזרחות טובה וערנית. קראתי את התגובה של אב שכול לטור של רוגל אלפר, את הטענה שיש נושאים שעליהם אסור לצחוק. ובכן לילדים שלי מותר לצחוק על הכל, ללגלג, לפקפק. אני רוצה שכשהם ישמעו מנהיג זקור-קומה מדבר גבוהה על שואה ואויבינו ולא ניכנע, תידלק להם נורת אזהרה בראש.
אנשים מתבלבלים בין ציניות לסרקזם. אני ציניקן גאה. אני מאמין שרוב המנהיגים מונעים מאינטרסים צרים ופחד, אני מאמין שיש מעט מאוד מלחמות אין ברירה, אני מאמין בספקנות וחשדנות ובדיקה תמידיות. ואני לא רוצה שפוליטיקאים ופקידי דת יידחפו אל השכול שלי וישתמשו בו למטרות הנלוזות שלהם.
כשהמתבגרת היתה בת שלוש היא ראתה תמונה של אבא שלי על המדף בבית. ובערב, באמבטיה, התחילה לשאול עליו שאלות. איך קראו לו, האם הוא היה גבוה, האם היה לו שיער ארוך. היא ניסתה לעשות את מה שגם אני ניסיתי לעשות לא פעם, לבנות דמות של מישהו שהיא לא הכירה ולא תכיר. וזו מהות השכול בשבילי – לא הצהרות של דם ואש של מנהיגים מעונבים, אלא ההיעדר הזה, הבור שלא יתמלא והאבא שלא אכיר.
